ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב הענוה פרק ד'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ד'

● בעל גאוה אינו משותף אל אחרים ● גאוותן הוא כעובד ע"ז ● הקב"ה הוא עלת הכל והכל תחת רשות העלה ● הגאוותן לא מחשיב את עצמו עלול ● בעל גסות רוח כופר בעיקר ומסלק הא-לוקות לגמרי ● ע"י הזיווג העולם מתחבר ונעשה אחד ● טעם איסור העריות ● כל ערוה היא קורבה לעצמו מצד מה ● טעם איסור הבמות ● הנטיה אל המדה החומרית ביותר נקראת תועבה ● עריות זה מעשה חומרי מתועב ● ויקנאו למשה- מלמד שחשדוהו בא"א ●

בפרק זה אנחנו ממשיכים בדברי חז"ל על מדת הגאוה.

כמו שראינו בפרק הקודם- בעל הגאוה הוא יוצא מהסדר. וזהו שאמרו "מאן דיהיר- אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל"[1], שכיון שאינו משותף לאחר ומבדיל את עצמו הרי הוא נבדל גם מאנשי ביתו.

"א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי: כל אדם שיש בו גסות הרוח - כאילו עובד עבודת כוכבים, כתי' הכא: תועבת ה' כל גבה לב, וכתיב התם: ולא תביא תועבה אל ביתך. ורבי יוחנן דידיה אמר: כאילו כפר בעיקר, שנאמר: ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו'. ר' חמא בר חנינא אמר: כאילו בא על כל העריות, כתי' הכא: תועבת ה' כל גבה לב, וכתי' התם: כי את כל התועבות האל וגו'. עולא אמר: כאילו בנה במה, שנאמר: חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, אל תיקרי בַמֶה אלא בָמָה"[2].

א'. כאילו עובד עבודת כוכבים- כמו שביאר המהר"ל[3] שגס הרוח הוא נבדל מן הבריות ולכן הוא זר, וזה כמו עבודה זרה. העובד ע"ז רוצה להוציא את עצמו מרשות ה' שהוא עלת הכל והמתגאה לא מחשיב את עצמו עלול- שהרי מחשיב את עצמו לבעל מעלה[4].

ב'. כאילו כופר בעיקר- זה יותר חמור מעובד ע"ז. כי העובד ע"ז לא כופר בא-לוה אלא אומר שאין הוא תחתיו. לעומת זאת בעל גסות רוח אומר שאין כאן בכלל עלול, ואם אין עלול- אין עלה[5]. וזהו שכופר בעיקר.

ג'. כאילו בא על כל העריות- הסיבה שהתורה אסרה על העריות היא כדי שהעולם יתחבר ויהיה מאוחד, כי האחדות בעם ישראל היא ע"י הזיווג[6] וזה ע"י הזיווג ברחוקים. והנה הגס רוח אין לו חיבור עם אחרים אלא רק עם עצמו בלבד, ולכן כאילו בא על כל העריות- שהם בשר מבשרו ועצמו הם, וכל ערוה היא קורבה- מה וכל העריות ביחד הם כל הקירוב[7].

ועוד, שמדת גס הרוח היא שהוא נוטה למדה החומרית ביותר ולא שייך מעשה חומרי יותר מזה ולכן נקרא 'תועבה' ("תועבת ה' כל גבה לב"). וכן מדת העריות- שהוא מעשה חומרי מתועב. והיה ראוי שתהיה לו רוח נמוכה, ובמקום זה הוא מתעב רוחו ונעשה גס רוח ונעשה חומרי וכולל כל העריות שהם עריות בשר[8].

ד'. כאילו בנה במה- כי מחשב את עצמו בגדולה יותר משאר בני אדם וזה ענין הבמה שאין משתף עצמו עם הכלל כדי שיהיה להם מזבח אחד[9].

ועוד אמרו (שם): "אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן: כל אדם שיש בו גסות הרוח - לבסוף נכשל באשת איש, שנא': ואשת איש נפש יקרה תצוד".

לפי שאינו מדמה את עצמו לשאר בני אדם אלא שהוא במדרגה עליונה- לכן זה כאילו מסולק ממנו האיסור של אשת רעהו שהרי אין לו רעים[10] ועבירה גוררת עבירה לכן סופו שנכשל באשת איש.

וזה גם הפירוש של "מלמד שחשדוהו באשת איש"[11] כלפי משרע"ה כיון שלפי מדרגתו היה נבדל מכלל ישראל, וזה מתוך הקנאה הגדולה שקנאו בו ואמרו שאינו משותף עם עמ"י ח"ו[12].

---

[1] ב"ב צ"ח.

[2] סוטה ד':

[3] (בפרק הקודם)

[4] העלול מייחס כל מה שיש בו אל ה' ולא לעצמו, ומכיון שהגאוותן מייחס את מעלותיו לעצמו הרי הוא יוצא מרשות ה' וזו היא עבודה זרה

[5] כלומר יש חילוק בין עובד עבודה זרה לבעל גאוה: עובד ע"ז יכול להכיר בכך שיש ה', אלא שהוא לא אחראי עליו והוא אינו תחתיו.. לא מחוייב אליו. כמו שרוב עובדי הע"ז האמינו שיש אלים רבים וכל אל אחראי על דברים אחרים. אך בעל הגאוה אומר שבכלל הקב"ה לא ברא אותו, אלא הוא נברא מעצמו, ואח"כ השלב הבא יהיה להגיד שח"ו הקב"ה בכלל לא ברא את העולם, ומגיע לכפור בעיקר

[6] (והאחדות של העולם כולו תלויה באחדותו של עם ישראל)

[7] וגס הרוח הוא מחובר אל עצמו עד שאין שום דבר בעולם מלבדו, ולכן זהו קירוב מוחלט אל עצמו (ורק אל עצמו)

[8] שני הפירושים של המהר"ל ודאי מתחברים- כי כיון שהוא מחובר רק אל עצמו הרי הוא גשמי, כדין כל דבר פרטי שהוא גשמי, אך כאשר אדם נעשה יותר כללי ומתחבר אל אחרים- הוא נעשה יותר קדוש ויותר פרוש מן העריות

[9] עיין למשל בגמ' מסכת ברכות ס"ג.- ס"ג: "רב ספרא, רבי אבהו הוה משתעי: כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ... ואמרו לאחינו שבגולה: אם שומעין - מוטב, ואם לאו - יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכנור, ויכפרו כולם ויאמרו: אין להם חלק באלהי ישראל. מיד געו כל העם בבכיה ואמרו: חס ושלום! יש לנו חלק באלהי ישראל. וכל כך למה? - משום שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"

[10] (ואינו צריך להם כלל)

[11] במדב"ר קרח, י"ח, כ'

[12] והרי זה בודאי אינו נכון, שהרי משה ואהרן היו הלב שבעם ישראל ואע"פ שהלב הוא מתייחד במעלתו ונבדל- אין הוא נפרד ח"ו מכל הגוף. וזה כמו "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם" (הוריות י'.)