ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב הענוה פרק ו'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ו'

● הגדולה לאדם ענין עצמי ● אין המקרה נמשך אל התולדה ● הדומה מוליד את הדומה ● הנבואה וכן החכמה אינן עצמיות אל הנביא והחכם ● הנושא אשה נהפך לאיש אחר- 'אדם', וכן הגר, החכם והנשיא ● המלך נחשב ככל העם ● ראוי שיהיה העלול עם העלה ● עצם הכבוד הוא מזולתו ● בעל הגאוה מרוחק מהכבוד, אבל הכבוד שייך לבעל ענוה ● דבר שנדחה הוא נדחה לגמרי ● השעה עומדת שלא יהיה ביטול השעה ● יהודה מיוחד לענין ההודאה ● המודה בחטא שעשה הוא מלך על יצרו ● ענין המלך להציל העם מן העושקים והבאים למלחמה ● המדה המיוחדת למלכות היא הענוה ● בעל שם ראוי למלוך ● מי שמקדש שם שמים- אף הקב"ה נותן לו שם וחשיבות בעולם ●

 

בפרק זה המהר"ל עוסק בקשר המיוחד שבין ענוה לגדולה.

 

כך אומרת הגמרא[1]:

"כדר' אלעזר אמר רבי חנינא: בשעה שפוסקים גדולה לאדם, פוסקים לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, שנאמר: לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכסא וגו', ואם הגיס דעתו - הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר: ואם אסורים בזקים ילכדון בחבלי עוני".

בגדולה אנחנו רואים שהקב"ה פוסק אותה גם לזרעו, מה שלא ראינו לא בנבואה ולא בחכמה[2]- שאינם דברים שעוברים בירושה. וזה מפני כי הגדולה היא דבר עצמי לאדם, כמו שנאמר בשאול "ונהפכת לאיש אחר". את היסוד הזה אנחנו רואים בירושלמי[3] שאומר שחכם, חתן, נשיא וגר- מוחלין להן על כל עוונותיהן. מסביר המהר"ל שזה מפני שהם נהפכו לאיש אחר ואינם מי שהיו לפני כן- הגר הוא כנולד מחדש, הנושא אשה- מתחילה לא היה אדם כלל[4], וכן הנשיא. שמתחילה, הוא היה אדם פרטי וכעת הוא כנגד כל ישראל- ולכן הגדולה היא דבר עצמי, שכיון שכעת הוא כנגד כל ישראל ראויה לו הגדולה בעצם

ואם הגיס דעתו- הקב"ה משפילו, כדי להראות לו שהוא עלול[5].

 

כעת המהר"ל מבאר לנו את הקשר בין ענוה לגדולה, ולהיפך- בין הגאוה לשפלות.

הגמ' בעירובין[6] אומרת: "שכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו. כל המחזר על הגדולה - גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה - גדולה מחזרת אחריו. וכל הדוחק את השעה - שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני שעה - שעה עומדת לו".

מסביר המהר"ל שכיון שהאדם הוא עלול, וה' הוא העלה- אם הוא מגביה את עצמו ולא שומר על מקומו- הוא הופך את עצמו להיות עלה, ואין ראוי לאדם להיות עלה ולפיכך הקב"ה משפילו כדי שיהיה עלול. וראוי שיהיה העלול עם העלה ויש חיבור ביניהם[7].

לעומת זאת, כל המחזר אחר הגדולה- גדולה בורחת ממנו, כיון שעצם הכבוד הוא מזולתו, וכאשר הוא בעצמו רודף אחריו- הכבוד בורח ממנו[8]. וכן מצד שהרודף אחר הכבוד הוא בעל גאוה, ולא ראוי מצד עצמו אל הכבוד- כי הכבוד ראוי לבעל ענוה כמו שכתוב "ושפל רוח יתמך כבוד"[9] וכן "ולפני כבוד ענוה"[10].

וכל הדוחק את השעה- שעה דוחקתו, כי יש שעה מיוחדת שראויה אל הגדולה, וכאשר דבר בא שלא בזמנו הוא נדחה, וכיון שנדחה- נדחה לגמרי[11]. אבל הנדחה מפני השעה- כלומר שהגיע הזמן והוא עדיין נדחה- השעה מקרבת אותו, כי הוא רוצה לבטל את השעה והשעה לא נותנת לזה לקרות[12]. המהר"ל מחבר כעת בין "כל הרודף אחר הכבוד" לבין "כל הדוחק את השעה"- שכאשר הוא רודף אחר הכבוד אז אין באדם הכנה ודומה לזה שדוחק את השעה; וכן כאשר בורח מן הכבוד אז הוא ראוי אליו כמו אותו שנדחה מפני השעה.

 

מובא בתוספתא[13] שדנו חכמים מפני מה זכה יהודה למלכות.

אומר ר' עקיבא מפני שהודה בתמר. מסביר המהר"ל שיהודה הוא מיוחד להודאה כמו שמורה עליו שמו, ומכיון שכן- הוא מלך על יצרו, שמודה בחטא שעשה[14]. ואמרו חז"ל[15] "זובח תודה יכבדנני זה עכן שזבח את יצרו בתודה", ומי שזובח את יצרו הוא מלך לגמרי על עצמו[16].

והקשו החכמים, "וכי נותנין שכר על העבירות?". אלא מפני מה זכה למלכות, מפני שהציל אחיו מן המיתה. כי ענין המלך להציל את העם מהעושקים והבאים למלחמה עליהם[17].

והמשיכו להקשות, "דיה להצלה שתכפר על המכירה"! ולכן אמרו "מפני הענוה". כי המדה המיוחדת למלכות היא מדת הענוה כמו שהתבאר לפני כן הקשר בין הגדולה לענוה[18].

והקשו, "והלא ערב הוא!", כלומר אין זה מורה על הענוה שכן יהודה היה ערב ליוסף ומחוייב להציל אותו. ולכן אמרו שלפי שקידש שמו ברבים לפיכך זכה למלכות, כי בעל שם ראוי למלוך כמו שמצינו בדוד- "ויצא שם דויד בכל הארצות"[19] ומי שמגדיל את שם ה' בעולם- ראוי שה' יתן לו שם וחשיבות בעצמו[20].

---

[1] זבחים ק"ב.

[2] ואדרבה, אמרו חז"ל במסכת נדרים (פ"א.) "ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן.. שלא יאמרו וכו' " וראה פירוש המהר"ל בהקדמה לתפארת

[3] ביכורים ג', ג'

[4] המהר"ל מביא את דברי הגמ' (יבמות ס"ג.) : "א"ר אלעזר: כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם". אדם זו שלימות אחדותית אחת, של איש ואשה. ראוי להביא כאן את דברי ר' אלעזר בשלימותם כפי שמופיעים במדרש פסיקתא זוטרתא בראשית, ב', י"ח: "א"ר אלעזר מה דכתיב אעשה לו עזר כנגדו, וכי אחריו היה עושה אותה, אלא אם זכה עזרתו, זה מבחוץ עובד אדמתו, וזאת בבית מבשלת ואופה כל צורכי הבית, לא זכה לאשה טובה כנגדו, כלומר עומדת ומחצפת פניה כנגדו, אמר ליה ר' יוסי כתוב אעשה לו עזר, במה אשה עוזרתו לאדם, אמר לו אדם מביא חיטין חיטין כוסס, פשתן פשתן לובש, אלא בתיקוניה מאירות עיניו". כלומר יש מהות מיוחדת לאיש, ומהות מיוחדת לאשה וביחד הם נקראים אדם, 'זכה- עזר' הכוונה שיש ביניהם חיבור הדדי, השלמה הדדית

[5] וגם זה בודאי לטובת האדם, שכן מההכרה שהוא עלול- הקשר עם הקב"ה מתחדש ומתחזק, ומידת החיות של האדם נובעת מזה

[6] י"ג:

[7] ראה בפ"ג. ורק במצב כזה, כי כאשר האדם הופך עצמו לעלה- אין חיבור, ואמרו חז"ל (סוטה ה'.) "אמר רב חסדא, ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח - אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנא': מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, אל תקרי אותו אלא אִתו לא אוכל"

[8] יש לציין שגם עינינו הרואות, שברובד הגלוי זה גם כך- אדם שרודף אחר הכבוד, בני אדם נמנעים מלחלוק לו כבוד.

[9] משלי כ"ט, כ"ג

[10] שם ט"ו, ל"ג

[11] "הואיל ואידחי- אידחי" (ברכות נ"א.)

[12] כלומר, לא יכול להיות ביטול לשעה. הקב"ה קבע זמנים בעולם והן כמו גזירות, כמו המדרש (קהלת רבה ג', א') על "לכל זמן ועת לכל חפץ- זמן היה לו לאדם הראשון וכו' " עיין שם

[13] ברכות פ"ד י"ח

[14] ברגע שאינו מתיירא מלהודות באמת גם כשהיא לא נעימה- סימן שהוא איש אמת שלא מתחשב ביצרו הרע, ויותר מזה- שולט עליו, כלומר משליט את השכל על רגשותיו

[15] ויקרא רבה, צו, ט', א'

[16] (בן חורין)

[17] כדברי הגמ' (ע"ז ד'.) "מה דגים שבים- כל הגדול מחברו בולע את חברו, אף בני אדם- אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחברו בולע את חבירו. והיינו דתנן, ר' חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו"

[18] וכן מצינו בהקב"ה (מגילה ל"א.) ש"כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו" וראה בדברי המהר"ל בפ"א

[19] דברי הימים א', י"ד, י"ז

[20] וע"י השם שה' נותן לו- הוא ראוי לגדולה