ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב יראת ה' פרק א'

 

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק א'

● ההתחלה לדבר הוא אחד עמו ● החכמה נקראת ראשית והיא העלול הראשון ● ענין היראה - שהאדם עלול אל העלה ● עיקר החכמה היא יראת ה' ● בלי היראה אין החכמה נחשבת כלל ● הקדוש הוא נבדל מהגוף ● הבינה יותר עליונה מהדעת ● לעלול יש קיום בעלה ● היראה היא רק מצד העלול ולא מצד הבורא ● בו יתברך נתלית המציאות וכל היעדר אינו מפעולת פועל ● ההיעדר שה' פועל בעולם הוא סילוק הקנין ● היראה היא עצם האלוקות ● אין היראה תוספת מעלה ● מי שאין לו יראה אינו נחשב אדם ● היראה מחולקת משאר מעלות ומידות שאינה קנין ● אהבת ה' עניינה הדביקות בה' ואין קנין מעלה יותר מזה ● עיקר היראה שהיא באה מכח אהבה ● כשעובר על רצונו של ה' יתברך אף בדבר קטן זה ביטול האהבה ● היראה שנאמרה באברהם היא יראה מכח אהבה ● מידת האהבה היא עליונה על כל ● יראה מתוך אהבה עליונה אף יותר מיראת הרוממות ● העולם נברא ע"י יראה – שה' עלה לעולם ● אונקלוס מתרגם א-לוקים – דחלא ● היראה בפרט אל השי"ת ולא כשאר מעלות שגם לאדם יש חלק בהן ● האלוקות היא אחת וכך גם יראת שמים ● מי שאין דבריו נשמעין אינו נחשב בעולם וכן בהיפך ● אין מורא כמו מורא מלכות ● בעל היראה נבדל מן הנמצאים ● המלך נבדל מהכלל ושקול כמו הכלל ● הירא מאחר ומבטל עצמו אליו בודאי מקבל ממנו ● הקב"ה בוודאי רצה לברוא את כלל העולם ולא רק כדי להופיע פרט חשוב אחד ●

הפרק שלנו עוסק בשבח ובמעלת היראה.

ביחס שבין החכמה ליראה אנחנו מוצאים שני פסוקים דומים:
שלמה המלך במשלי[1]אומר "תחלת חכמה יראת ה' ". לעומתו דוד בספר תהילים[2] אומר "ראשית חכמה יראת ה' ". המהר"ל מבאר את ההבדל שבין תחילה לראשית:
 
שלמה המלך בא לדבר על מעלת החכמה, ולשם כך הוא אומר שהתחלת החכמה היא יראת ה', ומזה נלמד על גדולתה של החכמה. כי ההתחלה לדבר הוא אחד עם הדבר עצמו, והיראה והחכמה אם כן הם תלויים אחד בשני כמו שאמרו חז"ל "אם אין חכמה אין יראה ואם אין יראה אין חכמה"[3].
 
יוצא שלפי שלמה החכמה היא בעצמה היראה, וההסבר הוא מכיון שהגדרת היראה היא קשר בין עלה (ממציא) לעלול (נמצאים)[4], ומצאנו שהחכמה, היא התורה, מבטאת את הקשר הזה יותר מכל. וכמו שתרגמו בתרגום ירושלמי את הפסוק בראשית ברא אלוקים: "בחוכמא ברא אלוקים". אם כן, אם אין יראה כלומר עלול ראשון אז אין חכמה, ואם אין חכמה אין יראה[5].
 
לעומת שלמה, דוד המלך בא להדגיש את מעלת היראה, ולכן הוא אומר שהיראה היא ראשית החכמה. ויש לזה שני צדדים: א'. החכמה תלויה ביראת ה'[6], שכן היא ראשית אליה. ב'. עיקר החכמה ותכליתה הוא שהאדם יקנה על ידה יראת ה', ובלי זה אין לחכמה שום חשיבות[7].
 
בהמשך הפסוק במשלי כתוב: "ודעת קדושים בינה". כלומר מי שהוא קדוש דהיינו נבדל מהחומריות, הדעת שלו הופכת להתעלות למדרגת הבינה שיותר עליונה ממנה[8], כי הוא קרוב אל השכלי[9].
 
כעת המהר"ל מבאר את הפסוקים הבאים במשלי, שגם הם עוסקים במעלת היראה.
 
הפסוק הבא הוא "יראת ה' תוסיף חיים ושנות רשעים תקצורנה". כמו שלמדנו, עניינה של היראה הוא היחס שבין העלול לעלה, ולעלול יש קיום בעלתו[10], ולכן מי שיש בו יראת שמים הוא עלול גמור וראוי לקבל חיים מה'. לעומת זאת הרשעים סרים מן העלה ולפיכך שנותיהם מתקצרות[11].
ולא רק שהאדם הירא עצמו מקבל חיים אלא אף בניו אחריו, כי העיקר נותן קיום לענפים[12], וכמו שאומר דוד "ביראת ה' מבטח עוז ולבניו יהיה מחסה".
ולא זאת בלבד, אלא אף יראת ה' מצילה אותו מן הפגעים וממיתה משונה, וכל זה כיוון שעושה עצמו כאילו אינו כלל נגד העלה יתברך[13].
 
הגמ' בברכות[14] אומרת:
"ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים, שנאמר : ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר: יראת ה' היא אוצרו! - אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא. דאמר רבי חנינא: משל, לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו - דומה עליו ככלי קטן - קטן ואין לו - דומה עליו ככלי גדול".
 
ויש כאן מספר קושיות: מה מיוחד דווקא ביראת שמים שאינו בידי שמים? ומה ההוכחה מכך שלמשה היראה היא מילתא זוטרתי? הרי היראה היא דבר גדול לשאר בני אדם!
ולכן המהר"ל חוזר להסבר שלו במידת היראה: היראה פירושה שהאדם עושה את עצמו עלול אל העלה ותולה בעלתו כך שלא נחשב לכלום[15], ולכן היראה מוכרחת לבוא דווקא מצד האדם. כיון שהקב"ה הוציא את האדם אל הפועל, וכל היעדר אינו מפעולת פועל; ומה שהקב"ה ממית ומחיה, הכוונה שהקב"ה מסלק חיים מן האדם, אבל חס ושלום שהקב"ה שבו נתלית המציאות - יפעל היעדר. לכן רק האדם יכול לעשות את עצמו עלול אל עלתו.
ומקשה הגמ', אטו יראה מילתא זוטרתא היא, הרי אין להקב"ה בבית גנזיו אלא יראת שמים בלבד! כלומר היראה היא עצם האלוקות, וכמו שמתרגם אונקלוס אלוקות – 'דחלא'[16], וכן קראו חכמים לעבודה זרה בשם יראה, ואם היראה היא עצם האלוקות איך אומר שזה דבר קטן?
מתרצת הגמ' שלגבי משה מילתא זוטרתא היא, והענין הוא שהיראה אינה קנין מעלה אלא דבר בסיסי שאם אין אותו אז האדם הוא חסר ואם יש אותו אז אינו בחיסרון. ומכיון שזה לא קנין מעלה – לכן כפי שלמשה היה את זה, כך ראוי לכל בריה שתהיה לו היראה, כי מי שאין לו את זה אינו נחשב אדם
מתרצת הגמ' שלגבי משה מילתא זוטרתא היא, והענין הוא שהיראה אינה קנין מעלה אלא דבר בסיסי שאם אין אותו אז האדם הוא חסר ואם יש אותו אז אינו בחיסרון. ומכיון שזה לא קנין מעלה – לכן כפי שלמשה היה את זה, כך ראוי לכל בריה שתהיה לו היראה, כי מי שאין לו את זה אינו נחשב אדם[17]. זה מה שחז"ל אומרים במשל – שמי שאין לו דומה עליו כדבר גדול ומי שיש לו דומה עליו כדבר קטן, כיון שזה הבסיס, כמו למשל לחם שמי שחסר אותו חסר דבר גדול[18] ומי שיש לו אותו – לא נחשב שיש לו קנין, אלא שאינו בחיסרון[19].
 
ולתוספת ביאור[20] אומר המהר"ל שמידת היראה שונה מכל שאר המידות בכך שכל מידה שהאדם קונה – הוא קונה בזה קנין מעלה, כגון החכמה או הענוה, מה שאין כן היראה – שאינה קנין מעלה, כי עניינה שהאדם עושה עצמו כאילו אינו נגד העלה. ולכן מי שאין לו דומה עליו ככלי גדול- כדבר שקשה להשיג, אבל מי שיש לו דומה עליו ככלי קטן שהרי אין זה קנין מעלה[21]. ובזה מחולקת היראה מכל המידות ואף מאהבת ה', כי ע"י אהבת ה' קונה דביקות בה' ואין קנין מעלה יותר מזה[22].
 
עד כה ביאר לנו המהר"ל את מעלת היראה כפי שנלמדת מהיחס בינה לבין החכמה[23].
 
עיקר היראה שהיא באה מתוך אהבת ה', שמי שאוהב את אחד רוצה לעשות רצונו בכל מה שאפשר כדי שלא יהיה פירוד[24], ולכן ירא לעבור רצונו אפילו בדבר קטן[25].
וזאת היראה שנאמרה באברהם, "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" ואומרים חז"ל[26]שירא אלוקים האמור באברהם מאהבה. ועוד, שבעושה מאהבה כתוב שתלויה זכותו להגן על דורותיו עד אלפיים דורות, ואילו בעושה מיראה כתוב רק לאלף דור.
אומר המהר"ל שהיראה שיוצאת מתוך האהבה גדולה יותר מהיראה שיוצאת מתוך יראה[27], כי מידת האהבה היא עליונה על הכל[28].
 
בגמרא בשבת[29] מובא:
"אמר רב יהודה: לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר והאלוקים עשה שיראו מלפניו. רבי סימון ורבי אלעזר הוו יתבי, חליף ואזיל רבי יעקב בר אחא. אמר ליה חד לחבריה: ניקו מקמיה, דגבר דחיל חטאין הוא, אמר לו אידך: ניקו מקמיה; דגבר בר אוריין הוא. אמר ליה: אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא - ואמרת לי את בר אוריין הוא? תסתיים דרבי אלעזר הוא דאמר דגבר דחיל חטאין הוא, דאמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר: אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וגו', שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, - תסתיים".
 
מסביר המהר"ל שחז"ל באו כאן לבאר את מעלת היראה. כפי שכבר למדנו, היראה היא הבריאה בעצמה, ואם אין יראה אין בריאה[30] וכן להיפך[31], והנבראים מורים על הבורא, אבל מידת האהבה לא מלמדת על הכרת העלה שהרי יש אהבה בין שני דברים שווים[32].
ואין להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, ולא מעלות אחרות, כיון שכמו שהסברנו – המעלות האחרות שהן קנין מעלה – הן קנין מעלה לאדם, ויש לאדם חלק בהן, מה שאין כן היראה שאין היא קנין מעלה, ואדרבה היא כנגד האדם[33]. וכמו שהאלוקות היא אחת כך גם יראת שמים היא אחת, כלומר שאין דבר אחר שדומה לו ושווה לו[34].
 
אומרת הגמ'[35]:
"ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל אדם שיש בו יראת שמים - דבריו נשמעין, שנאמר: סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו'. מאי כי זה כל האדם? אמר רבי אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא: כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו. רבי שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה רבי שמעון בן זומא אומר: כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה".
 
מפני שיראת שמים היא עיקר העולם, לפיכך מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין כי הוא עיקר העולם, וכן במידה כנגד מידה – כמו שהוא שומע ומקבל דברי ה' מכח היראה כך ראוי שאחרים יקבלו את דבריו[36].
ומובא במדרש[37], שמי שירא מה' סופו להיעשות מלך, ומבאר המהר"ל שה' נותן מיראתו עליו[38]. וזה משום שבעל היראה נבדל מהנמצאים[39] וזה כנגד מדרגת המלך שנבדל מן הנמצאים ושקול כנגד הכלל כולו.
 
בגמרא בברכות לעיל מובאים שלוש דעות. ר' אלעזר אומר שכל העולם לא נברא אלא בשביל זה, ר' אבא בר כהנא אמר שהוא שקול כנגד כל העולם כולו ור' שמעון בן עזאי אמר שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה.
מבאר המהר"ל שר' אלעזר דיבר מצד שבעל היראה הוא כלל העולם והוא חשוב[40]. ור' אבא בר כהנא דיבר מצד שכל העולם כולו מבטא בעצמותו את היראה, ולכן היראה שקולה כנגד כלל העולם, ור' שמעון בן עזאי מחבר את שני הצדדים: מצד אחד עיקר העולם הוא היראה, ומצד שני הקב"ה בוודאי רצה לברוא את כללות העולם. ולכן יש לומר שהקב"ה רצה לברוא את היראה, ובשבילה נברא כל העולם[41].

---

[1] ט', י'

[2] קי"א, י'

[3] אבות ג', י"ז

[4] היראה זה הופעת הקשר שבין הבורא לנמצאים. אם אין את המושג הזה שנקרא יראה, משמעות הדבר הוא שאין אפשרות לבריאת עולם, כי בריאת העולם זה אומר שהקב"ה מופיע יחס בינו לבין משהו שהוא נבדל מאיתו ית', אם כן בראשית הבריאה נמצאת היראה יותר מכל, כלומר החכמה מופיעה בעולם יותר מכל את היראה, ועל דרך מאמר הזוהר (תרומה) "אסתכל בה באורייתא וברא עלמא", ומשמע שהתורה היא העלול הראשון

[5] כלומר אין ביטוי שמבטא את היראה בצורתה השלימה ע"י עלול שראוי להיות עלול ראשון יותר מהכל, דהיינו החכמה

[6] כלומר היא תנאי מקדים

[7] כשאומרים על דבר שהוא התחלת דבר אחר – המוקד הוא הדבר האחר, וההתחלה זה רק הסבר כיצד הענין מתחיל, ולכן כששלמה המע"ה אומר שתחילת חכמה יראת ה' – הדגש הוא החכמה, ויראת ה' בא לבאר לנו שהחכמה קשורה בקשר הדוק עם יראת ה' ומכאן שבח החכמה עצמה. לעומת זאת, דוד המלך משתמש במונח ראשית, ולמונח הזה יש שתי משמעויות: משמעות אחת זה שהראשית באה לפני הדבר עצמו בסדר כרונולוגי, כמו לומר: לפני שאתה מדבר איתי על כך וכך, דבר איתי על כך וכך, ואם כן הדגש הוא על היראה שקודמת לחכמה. המשמעות השניה היא מלשון ראש ועיקר, כמו 'ראשי העדה', וכמו הראש שהוא עיקר והתחלת האדם (ראה רמב"ן בתחילת פרשת עקב שמבאר שהראש הוא התחלת האדם והעקב הוא סוף האדם), ואם כן זו תכלית החכמה – והדגש הוא על היראה שמסובבת מן החכמה. אם כן הרי לנו ששלמה המלך מדבר על כך שהחכמה בעצמותה היא יראת ה' ומכאן גדולתה, ודוד מדבר על מעלת היראה משום שקודמת לחכמה ועל מעלת היראה משום שהיא תכלית החכמה, ויש לנו התחלה אמצע וסוף

[8] ראה בנתיב התורה פי"ד ומה שכתבנו שם, וראה למשל גם בנתיב גמ"ח פ"א, שביאר המהר"ל שהדעת עניינה לדעת את הדבר שנמצא לפניו, ואילו הבינה היא הבנת דבר מתוך דבר ועל כן יותר עליונה ממנה כי היא יותר שכלית (פחות תלויה בבחינה הגשמית שנגלית לעינינו, שאותה אנחנו יודעים)

[9] נלע"ד לבאר שהדעת יש בה צד גשמי, וכאשר האדם מתקדש – הדעת שלו מקבלת מדרגה נבדלת והיא בעצמה הופכת ליותר עליונה

[10] עיין בנתיב העבודה פ"ג שכן הוא ענין התפילה

[11] אע"פ שתמיד קיים היחס שבין העלה לעלול, שהרי הקב"ה הוא סיבת המציאות, אבל כפי שיבאר המהר"ל להלן הופעת יראה יכולה לבוא רק מצד העלול, כלומר היראה היא הופעת היחס הזה על ידי העלול. ככל שהנברא מכיר יותר בעלתו, הוא מכיר בכך שכל כוחותיו הם מה' יתברך ולא מעצמו והוא נעשה מוכן יותר לקבל. יכולת הקבלה היא מוכרחת על מנת לקבל שפע מה' יתברך, ולכן יראת ה' תוסיף חיים. לעומת זאת הניתוק מהמקור חוסם את הקבלה וממילא גם את ההשפעה

[12] שהרי הבנים הם המשך שלו כמו הענפים שמושפעים מהעלה. כלומר הקב"ה נותן קיום לאילן, למהות, שמתבטאת גם בבניו. ראה למשל בנתיב העבודה פ"ז

[13] ולכן הוא מתעלה מעל העולם הגשמי, ואינו תחת הגדרות החומר, כך שאין הפגעים והמקרים יכולים לפעול בו

[14] ל"ג:

[15] כלומר שאינו בפני עצמו. עיין בהקדמתו לספר תפארת ישראל שאינו דומה אומן הבונה בית להקב"ה. שהרי בלי מציאות ה' – אין שום מציאות לאדם, כי הקב"ה הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. להרחבה עיין בנפה"ח שער ג' פרק ב'

[16] (יראה, מורא)

[17] ומה שהתורה מדגישה לגבי משה, שאע"פ שהיו לו מעלות רבות עד כדי כך שנאמר עליו "ותחסרהו מעט מאלוקים" (עיין תפארת ישראל פכ"א), עם כל זה – מה שה' שואל מעמך זה רק את הדבר הבסיסי של היראה, שאין זה קנין מעלה אלא שיהיה נחשב לאדם. ונלע"ד שע"י שהאדם מכיר בעלתו – סבתו, הוא מכיר בכך שיש לו תפקיד ושליחות, וזהו עצם האדם שהרי שמו של אדם מורה עליו שעניינו בעולם להוציא עצמו מהכח אל הפועל מלשון אדמה (עיין למשל בתפארת ישראל פ"ג), וזה מתוך ההתבטלות לאלוקותו יתברך שמוציא את הכל מהכח אל הפועל.

[18] החיים, וכפי שלמדנו שיראת ה' מוסיפה חיים

[19] (חרפת רעב)

[20] לענ"ד זה ביאור חדש, שכן בביאור הקודם הוא הסביר את כלי גדול וכלי קטן מצד החשיבות, ואילו כאן הוא מסביר את כלי גדול מצד הקושי שבקניית היראה  (כלי גדול) וגם מצד החשיבות לאחר שיש לו (כלי קטן)

[21] כלומר כשאנחנו נבוא ונשאל אדם שקנה חכמה מה הוא קנה? הוא יוכל להגיד לנו שהוא קנה חכמה, אבל כשנשאל אדם שקנה את מידת היראה מה הוא קנה – התשובה תהיה את היכולת להתבטל לעילה, כלומר היעדר. וכל היעדר אינו קנין. וזה בוודאי מתבטא גם בדרך הקנין – שע"מ לקנות חכמה צריך להרבות בחכמה, לעומת זאת ע"מ לקנות יראה צריך רק לעשות עצמו כמי שאינו ("לא כמו החכמה שצריך להשיג בחכמה או לעשות גבורה, אבל יראת ה' אין בזה קנין מעלה רק שמחשיב עצמו כאילו אינו")

[22] (הדיבוק בה' יתברך הוא מצד קנין מעלה אלוקית, שיש בה דמיון מצד מה אל ה')

[23] לאחר כל מה שראינו יש לנו כעת הבנה חדשה בעיקר החכמה: כפי שאמר המהר"ל העיקר בחכמה היא היחס שלה אל היראה מצד תחילתה, סופה ומצד עצמה. יוצא, שהעיקר בחכמה אינו קנין המעלה אלא הביטול לה', הענווה שקודמת אל התורה, על דרך "כי ה' ייתן חכמה מפיו דעת ותבונה". וכן בנתיב התורה פ"ז אומר המהר"ל שהקב"ה מלמד תורה לאדם, לעומת שאר המצוות שהאדם עושה בעצמו. כל קנין זה מכח פעולותיו של האדם, אבל את התורה הקב"ה משפיע והתפקיד של האדם הוא להכין כלי לקבל, שזה היראה.

[24] אהבה משמעה שייכות, דביקות. עיקרון זה מופיע במקומות רבים במהר"ל

[25] והדביקות בה' היא בכללות רצונו, ולא רק בקניינים ( = מצוות עשה) אלא אף בסילוק הפחיתות שמתבטאת ביראה

[26] סוטה ל"א.

[27] ואין הכוונה רק ליראת העונש, אלא אף יראת הרוממות! כתב המהר"ל: "כאשר מכיר בגדולת ורוממות הש"י אי אפשר שלא יירא ממנו כי אף מן מלך ב"ו או כל גדול כתיב ראוני נערים ונחבאו, והיראה הזאת היא היראה שאין יוצאת מתוך האהבה"

[28] עיין בפרק ל"ח בתפארת ישראל. ולענ"ד הענין הוא כי יראת ה' היא ההבדל שבין העלה לבין העלול, בין הבורא לבין האדם הנברא, ולפיכך היראה זה עצם העולם וכפי שהמהר"ל יבאר בהמשך בענין לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, ומכיוון שזה עצם הבריאה – זה הבסיס, ומי שאין לו את זה אינו נחשב אדם. אבל האהבה היא מצד הברכה, מצד השפע האלוקי והחסד שבבריאת ובקיום העולם, ולכן זה אידיאל הרבה יותר עליון – כאן האדם שדבק בזה כבר התעלה ומעלה את עצמו מתוך ההבדל (כלומר מתוך היראה) אל הדביקות וההתדמות אליו יתברך, מצד אינסופיותו ית' שמבטאת מידת החסד

[29] ל"א:

[30] (אם אין יראה בכח – לא יכולה להיווצר בריאה בפועל)

[31] (אם אין בריאה בפועל – אז ממילא גם אין יראה בפועל)

[32] בנתיב האהבה פ"א יבאר המהר"ל שיש שני אופנים לאהבה: או אהבה בין שני דברים משלימים אף שהם נראים כהפכים, או אהבה בין שני דברים דומים. כיוון שיש אהבה גם בין שני דברים דומים – לא ניתן ללמוד ממנה על יחס שבין עלה לעלול, שהרי עלה פירושו סיבה, כלומר משפיע – וכל משפיע גדול יותר מן המושפע. מה שאין כן בשווים, ולכן דווקא היראה מתבטאת בעצם הבריאה שעניינה ההבדל והיחס שבין הבורא יתברך לנבראים

[33] כלומר ברמה מסוימת היא אף מנוגדת לקיום האדם, כי עניינה הוא שהאדם מבטל את עצמו

[34] לענ"ד הכוונה שאין ביטוי אחר שמבטא יותר מהיראה את אחדות ה'. עיין בפרקים ל"ד ול"ח בתפארת ישראל לגבי זה שהיראה מבטאת אחדות, ואהבה לעומתה מבטאת ריבוי. נלע"ד שהאהבה היא אחדות שמתוך ריבוי, ואילו היראה היא ריבוי שמתוך אחדות – כלומר צדדים רבים שנובעים מתוך נקודה שורשית, יסודית, של התבטלות לה' (בריאה שלימה שמבטאת בכללותה את היראה וכפי שממשיך כעת המהר"ל לבאר)

[35] ברכות ו':

[36] היראה משמעותה קבלה, הכרה בי כעלול, כלומר כחסר, כמקבל. כמושפע מן העלה יתברך

[37] ילקו"ש משלי תתקס"א

[38] כלומר במידה כנגד מידה

[39] כיון שהוא מתדבק בנבדל, כלומר מבטל עצמו, להבדיל משאר הנבראים שבמידת מה הם יחידה עצמאית, בפני עצמם, ומנותקים מעילתם

[40] כפי שראינו שהעולם נברא בשביל להופיע את היראה, וא"כ עיקר העולם הוא היראה בעצמה

[41] והרי לנו שלוש בחינות: היראה עצמה (כפרט החשוב ביותר בבריאה), הבריאה כביטוי השלם של היראה, והחיבור בין שתי הבחינות. אפשר אולי לבאר את ההבדל שבין היראה כפרט לבין יראה כללית כך: שהיראה היא בסיס לכל העולם – לכל הקניינים והמדרגות שהקב"ה ברא בעולמו ורוצה שנופיע אותן במציאות. אם כן היראה היא שורש העולם, אבל כל מה שקיים בעולם הוא פירוט וריבוי ההופעה של היראה בשלימות, בפועל המציאות